מאירי על סוטה ג׳

1 כל שרואה בעצמו ייסורין או שאר מיני צרות באות עליו יפשפש במעשיו ואפילו בצרות שאינן גדולות כל כך שמא היא באה דרך התראה שיזהר בעצמו שלא לבא לגדולה הימנה וזהו שנאמר ויקנא ה' לארצו ר"ל שהתרה בה בשלוח ארבה וילק וחסיל וגזם ואע"פ שהקנוי לפעמים לשון הכעסה והרגזה ודבר המטיל קנאה כמו הם קנאוני בלא אל ואני אקניאם בלא עם זו מיהא לשון התראה ואף האמור בסוטה לשון התראה הוא כמו שהתבאר:

2 תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני ומנין זה בכללו לא מצינו עליו חולק הן בפחות הן ביתר וכבר סמכו כלל חשבון זה מן המקרא במסכת מכות כ"ג ב' תורה צוה לנו משה תורה בגימטריא תרי"א הוו ואנכי ולא יהיה לך ששמעו מפי הגבורה הרי תרי"ג וכן במנין ציצית וחוליותיו וקשריו ומ"מ מנין פרטי המצות לא נתברר אלא הרבה נחלקו בהם הגאונים והחכמים ואף רבותינו ע"ה מצינו שנחלקו בקצת מקראות שלדעת קצתם רשות ולדעת קצתם מצוה וודאי האומר בהם רשות צריך להשלים מנין התרי"ג מצד אחר והוא שנחלקו בראשון של קדושין כ"א א' בענין וגאל את ממכר אחיו שלדעת ר' אליעזר חובה ולדעת ר' יהושע רשות והלכה כמותו כמו שביארנו שם וכן בהרבה מקומות ובסוגיא זו נחלקו ר' ישמעאל ור' עקיבא בשלש מהן והם וקנא את אשתו ולעולם בהם תעבודו ולה יטמא שלדעת ר' ישמעאל שלשתם רשות ולדעת ר' עקיבא כלם חובה ומה ששאלו בסוגיא לימא בכל התורה פליגי ר"ל בכל מצות עשה שבה דמר סבר רשות ומר סבר חובה פירושו בכל המקראות שאפשר לפרשם בתורת רשות ובתורת חובה על הדרך שביארנו בענין וגאל את ממכר אחיו והרבה כיוצא בו ופירש בה שלא חלק ר' ישמעאל אלא באלו מצד שהיה הדבר מוכיח בהם לדעת ר' ישמעאל שהם רשות:

3 ולענין פסק אין המדה שוה בכלם אלא וקנא את אשתו הלכה שהיא רשות שאין הקנוי מצוה מן התורה אלא מדברי סופרים כמו שביארנו ועיקר המצוה היא שכל שיקנא ותסתתר אחר קנויו יעשו לה כסדר האמור בתורה ואלו היה הקנוי מצוה היה הקנוי מצוה אחרת ועשיית הסדר מצוה אחרת על הדרך שמניעת נתינת השמן והלבונה שתי מצות לא תעשה שבסוטה אבל הקנוי אינה מצוה אלא שהוצרכה תורה להרשותו בקנוי מצד מה שמיחתה במקום אחר לא תשנא את אחיך בלבבך והוצרכה תורה להרשות בשנאה הבאה מצד מעשיה המכוערים ולהביאה לידי כך כדי להוציא משפטה לאור ואף על פי שכתוב בה שני פעמים וקנא את אשתו וכדכתיב ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא נטמאה או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה והיה מספיק לו באחד ר"ל שיאמר וקנא את אשתו והיא נטמאה או לא נטמאה ואחר שכן היה ראוי לומר שלא בא השני אלא לקבעו חובה כך דרכה של תורה להיות חוזרת ושונה דבר האמור בשביל דבר המתחדש ומתוך שהוצרך לחדש והיא לא נטמאה שהרי על הספק הוא משקה אותה ואחר שאמר והיא נטמאה הוצרך לומר גם כן והיא לא נטמאה הוא חוזר בה בלשון קנוי גם כן:

4 ומ"מ לה יטמא ולעולם בהם תעבודו הלכה בהם כר' עקיבא שהן מצוה על הדרך שאנו מבארים עכשו טומאת הכהנים לקרוביהם האמורים בתורה והם אב ואם ובן ובת ואח ואחות בתולה שלא היתה לאיש מצות עשה שנאמר ולאחותו הבתולה וכו' לה יטמא ולמדו מפי השמועה לה יטמא מצוה ואם לא רצה ליטמא מטמאין אותו על כרחו והוא הדין לשאר הנזכרים וכן מיטמא לאשתו מדברי סופרים ומדין מת מצוה כלומר שמאחר שהוא יורש אין אחיה משתדלים בקבורתה כמו שביארנו במסכת יבמות ואע"פ שהיה אפשר לפרש שלא הוזכרה טומאת קרובים אלא לרשות שמתוך שאסרם בטומאה הוצרך להרשותם בטומאת קרובים אבל לא לקבעה לחובה יש לדון שאם כן לא הוצרך לומר אלא כי אם לשארו הא משחזר וכתב לה יטמא הכתוב קבעה חובה וכל שהתרנו או חייבנו בטומאת קרובים דוקא במת שלם אבל אינו מיטמא לאבר שבו שנאמר לה ולא לאיבריה אפילו נקטע ראשו של אביו אינו מיטמא לו שנאמר לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר כמו שביררנו במקומו:

5 ישראל שיש לו עבד כנעני אסור לשחררו שנאמר לעולם בהם תעבודו מפי השמועה למדו לעולם בהם תעבודו מצוה ומ"מ כל ששחררו משוחרר על הדרכים שהתבארו במקומן וכן כל שיש צד מצוה בשחרורו אפילו של סופרים מותר לשחררו אף לכתחלה מעשה באחד מן הגדולים שהיה בבית הכנסת ולא היו שם עשרה ושחרר את עבדו כדי להשלימו כמו שביררנו במקומו:

6 שבעה עממין הנזכרים בתורה כבר נגמר דינם בתורה שלא להחיות מהן כל נשמה ואחר שכן אסור היה לקנותם בעבד ולא נאמר והתנחלתם אותם וכו' אלא בשאר אומות נולד בן מאחד משבעה עממין עם אחת משאר אומות או בהפך הולכין אחר האב כיצד אחד משבעה עממין שבא על אחת משאר אומות והוליד ממנה בן אסור להחיותו ואין צ"ל לקנותו בעבד אבל אחד מן האומות שבא על אחת משבעה עממין והוליד ממנה בן מותר לקנותו בעבד ולא נאמר ולדה כמוה אלא בישראל הבא עליה וזהו שאמרה תורה וגם מבני התושבים הגרים עמכם אשר הולידו בארצכם מהם תקנו ודרשו בו מהם מן הנולדים בארצכם ולא מן הגרים בארצכם כלומר אחד מן האומות שבא על כנענית שבארצכם ונולד שם ולא מן הגרים בארצכם ר"ל הכנענים שהולידו מאחת משאר אומות בשאר מקומות וחזר לו לגור בארצכם והוא הדין היכן שיולידו אלא שמן הסתם האיש מחזר אחר האשה למקום שהיא:

7 עבד עברי אסור לרדות בו בפרך ולהעבידו בדברים בזויים שנאמר ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך במה דברים אמורים בעבד עברי הגון ונוהג כשורה אבל כל שאינו נוהג כשורה מותר להשתעבד בו כעבד כנעני וזהו שדרשו לעולם בהם תעבודו ובאחיכם וכו' כלומר שאף באחיכם יש צד שאתה רשאי להשתעבד בו כעבד:

8 לעולם יזהר אדם שלא לישא אשה הפרוצה בעריות שלא יכניס עצמו לידי ספק איסור עריות ולא עוד אלא שנמצא גורם לעצמו להיות נכסיו יורדין לתמיון משל הדיוט זנותא בביתא כי קריא לשומשמנא ר"ל תולעת הנברא בגרעין השומשמין שהוא נברא מתוכו אין אדם מרגיש בו עד שאכל את כלו ולא נשארה אלא הקלפה לבד כך כל שהאשה מתעסקת בזנות מרבה בהוצאות לניאופיה בהתעלמות בעלה ואינו מרגיש בדבר עד שממונו כלה וכן אמרו תוקפא בביתא כי קריא לשומשמנא ר"ל כשהאדם מכעיס אשתו ביותר מדאי היא מתרשלת בשמירת נכסיו והממון מתנונה והולך עד שכלו כלה:

9 כבר ביארנו למעלה שמפנות הדת להאמין שהשם משגיח בעניני האדם השגחה פרטית לגמול או לעונש וכבר ביארנו שההעזב למקרים הוא אחד מדרכי העונש ועל כונה זו אמרו בסוגיא זו דרך הערה יום שחטאו ישראל היתה שכינה שרויה עם כל אחד ואחד ר"ל השגחה פרטית שנאמר כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך כיון שחטאו נסתלקה שכינה מהם שנאמר ולא יראה בך ערות דבר כלומר שאינו משגיח בהם ועוזב אותם למקרים ומ"מ תכלית הגמול או העונש הוא לעולם הבא דרך הערה אמרו כל העובר עבירה אחת בעולם הזה קשורה בו אף לעולם הבא שנאמר ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה לשכב אצלה בעולם הזה להיות עמה לעולם הבא וכן אמרו כל העובר עבירה אחת בעולם הזה מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין שנאמר ילפתו ארחות דרכם וכל העושה מצוה אחת בעולם הזה מקדמתו והולכת לפניו לעולם הבא שנאמר והלך לפניך צדקך וכבוד ה' יאספך:

10 סתירה הבאה אחר קנוי אינה אוסרת את האשה על בעלה איסור עולם אלא שתבדק וכל שנבדקה ויצתה נקיה טהורה לביתה אבל עדות טומאה שאחר הקנוי אוסרתה איסור עולם לבעל ולבועל אע"פ שאין בטומאה אלא עד אחד ואינה שותה אבל עדות טומאה בלא קנוי אינו כלום אלא בשני עדים אלא א"כ בעד אחד הראוי אצלו להיות נאמן כשנים כמו שהתבאר וכן עדות הקנוי ועדות הסתירה אינו כלום להזקיקה לבדיקה אלא בשנים:

11 וכמה שיעור הסתירה ליזקק בה לבדיקה כל ששהתה בכדי ביאה ולא סוף דבר בכדי שיעור הרצוי והכנת עצמה לכך וביאה גמורה אלא כל שהוא בכדי הכנת עצמה לכך והעראה ר"ל נשיקת האבר שהיא תחלת ביאה ונחלקו בשיעור זה מהם שאמרו ששיעור דבר זה הוא בכדי הקפת דקל ברגליו ר"ל הליכה בסביבות הדקל מהם שאמרו בכדי חזרתו ברוח ר"ל כשהרוח משפילו וחוזר למקומו אם לאלתר אחר חזרתו קודם שינוח מנענועו אם לאחר שינוח מנענועו והן הזכירו בה הרבה שיעורין זה בכה וזה בכה וכל אחד ואחד בעצמו שיער והראוי לברור לענין פסק מכלם ושנסכמו עליו רוב פוסקים הוא בכדי צליית ביצה במקום המוכן צלייה הראויה לגמיעה ולגמעה כדעת רבי עקיבא והוא שיעור גמיעת שלש ביצים שכבר נצלו צלייה הראויה לכך הא בפחות מכן אינו כלום:

12 ולענין ביאור זה ששאלו והא איכא בן עזאי דלא נסיב וכן שבמסכת יבמות פרק הבא על יבמתו אמרוה כן כמו שאמרו שם מה אעשה ונפשי חשקה בתורה אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים יש שואלים בה שהרי מצינו בחמישי של כתובות במעשה של רבי עקיבא ואף ברתיה דרבי עקיבא עבדא ליה לבן עזאי הכי אלמא דנסיב ומתרצים בה שזהו שתרצו כאן נסיב ופירש הוא ומ"מ לענין מה שחזרו ותירצו מרביה שמיע ליה אי נמי סוד ה' ליריאיו יש לתרץ במעשה של כתובות שלא נשאה אלא שקדשה ולא נשאה: